להביע דעה זה קל, לקבל החלטה זה גם לא מסובך, לקבל את ההחלטה הנכונה זה עוד צעד בכיוון הנכון אבל היכולת ליישם החלטה – זו כבר אומנות.
הפוסט הבא יציג היכן דברים עלולים להשתבש בדרך בין קבלת החלטות ליישומן בפועל. אשתמש בדוגמה הבאה:
בתחילת 2016, בתגובה לגל הפיגועים שפקד את המדינה, ראש אט"ל קיבל החלטה לפיה כל קצין באגף חייב לשאת נשק.
האם ההחלטה הייתה נכונה? אתם יכולים לחלוק עליי אבל אני חושב שהמטרה של האלוף הייתה להציל חיים על ידי א) יצירת הרתעה שתימנע פיגועים ו- ב) שיפור מהירות ואפקטיביות המענה בזמן אמת. בהנחה שטובי האנליסטים בצה"ל הצליחו להעריך את מספר הנפשות שיינצל וגילו שהוא אכן גדול ממספר הנפשות שיאבד כתוצאה מגניבות נשק, כדורים תועים וכו' ההחלטה אכן הייתה נכונה.
האם ההחלטה יושמה לאור המטרה? במחלקה שלי בערך אחד מחמישה קצינים אכן משך נשק. מתוכם היו שניצלו את חופשת הפסח כסיבה להזדכות על הנשק ולשכוח ממנו. ראוי לציין שהקצינים הצדיקים שכן כיבדו את הפקודה הם בסופו של יום ג'ובניקים עם נשק לא מאופס שכלל לא מתאים ללוחמה בטווח קצר, שזה עדיין טוב להרתעה – אך לא לטיפול באירועי אמת.
היכן לאורך הדרך החלו דברים להשתבש? האם ראש אט"ל היה אמור לנחש שלא יאפשרו לקצינים לאפס את הנשקים שלהם*? לנחש שקצינים בצה"ל יבקשו (ויקבלו) פטור בטענה שהם גרים בדירת שותפים? אולי… זה לא העניין. מימושן בפועל של החלטות ארגוניות אינה עובדה אבסולוטית. כיצד ניתן למקסם את סיכויי ההצלחה? ריכזתי כמה תובנות בנושא:
החלטה היא רק דעה
האם יש הבדל מהותי בין החלטה וסתם הבעת דעה? (…think about it). כדי להשיג תוצאות ממשיות מהחלטה, בארגונים אזרחיים נהוג לתרגם אותה למטרות – וזה ממש לא קל כמו שזה נשמע. הנושא נחקר רבות ונהוג להתייחס בעיקר ל- TCQ ו- S.M.A.R.T אבל לא כאן המקום להרחיב על זה. ראוי לציין שהצבת מטרות אינה ללא רבב, יש מחקרים גם על תופעות לוואי שליליות לדוגמה מיקוד יתר באספקט הנמדד ואף פגיעה באינטרס הכולל של הארגון.

בצבא מצאו פתרון אלגנטי: "דבקות במשימה לאור המטרה" (עקרון המלחמה הראשון) שבהגדרה זה אומר "דבקות במשימה לאור המשימה של המפקד שלך". מבולבלים? יש כאן הגדרה רקורסיבית שאומרת שכל דרג בארגון צריך לעשות את המשימה שלו באופן שישרת את המשימה של המפקדים שלו. הטריק החכם הזה עוזר לנו להימנע מתופעות הלוואי השליליות של הצבת מטרות אבל רק בתנאי שהגדירו לנו לא רק פקודה (משימה) אלא גם את המשימה של המפקד שלנו (מטרה).
בואו נבחן את העניין באמצעות השאלה: האם רס״ן שמגיע לבסיס כל יום ברכבו הפרטי צריך לשאת נשק?
- אם נתרגם את החלטת ראש אט"ל למטרה נקבל משהו בסגנון: "יש לנפק ל-80% מהקצינים באט"ל נשק עד תאריך X ול-100% עד תאריך Y. יש להוריד מהפוטנציאל את הקצינים הזכאים לאחד הפטורים המופיעים בנספח". האם הרס"ן צריך לשאת נשק? תלוי מה רשום בנספח. יש כאן אפקט של ציות עיוור.
- אם נתרגם את החלטת ראש אט"ל בשיטה הצבאית נקבל משהו בסגנון: "על כל קצין באט"ל לשאת נשק אישי על מנת ליצור אפקט הרתעה ויכולת מתן מענה לפיגועים". האם הרס"ן צריך לשאת נשק? ממש לא, אין לו בכלל אינטראקציה עם אוכלוסייה אזרחית! יש כאן מקום להפעלת שיקול דעת.
לכל שיטה יש יתרונות וחסרונות אבל צריך לבחור אחת מהן. פקודת נשיאת הנשק, לדוגמה, נופלת בין הכיסאות – היא גם אינה מגדירה מטרות בהתאם למתודולוגיית TCQ ו-S.M.A.R.T וגם אינה מסבירה את עצמה כמצופה מפקודה צה"לית.
סמכות ואחריות צריכות לבוא ביחד
אוקיי, אז נניח שההחלטה נוסחה באחת השיטות מהסעיף הקודם, עדיין צריך לקבוע מי אחראי לממש אותה. כלל זהב הוא שסמכות ואחריות הולכות יד ביד או שלא הולכות בכלל (כן כן, אני יודע… נסו להסביר את זה למפקדים שלכם). מי שיש לו רק אחריות ללא סמכות כנראה ייכשל או אם הוא מאוד מוכשר – יצליח ליצור לעצמו סמכות אה-פורמלית. לצורך הדוגמה נניח שקציני הניהול הם אלו שקיבלו אחריות על ביצוע הפקודה. לא בא לי בטוב לשאת נשק, מה קצין הניהול שלי יכול לעשות בנדון? כלום, אין לו שום סמכות עליי.
עוד נקודה מעניינת היא שאחריות יכולה גם למנוע מאדם לבצע את המשימה! נניח הפעם שהרמ"ח הוא שקיבל את האחריות על ביצוע הפקודה (סמכות כבר יש לו). סרן שגר בדירת שותפים מצהיר שאינו בוטח בהם ומבקש פטור מנשיא נשק, האם הרמ"ח יוותר לו? כנראה שכן מפני שאם יקרה משהו הוא גם יישא באחריות. האם זו הייתה כוונת המשורר? כנראה שלא…
רצון עדיף על בקרה
נניח שההחלטה נוסחה באחת מהשיטות בסעיף הראשון וגם חולקו תחומי סמכות ואחריות. האם ההחלטה תבוצע? בארגונים גדולים כלל לא בטוח. ראש אט״ל או מישהו מטעמו צריך אמצעי מעקב ובקרה כדי שיוכל לתת בראש למי שלא מיישם את ההחלטה. החיסרון בביצוע בקרה הוא בעיקר שזה בזבוז אנרגיה משווע אבל גם משרה אווירה לא נעימה בארגון.
במקום בקרה עדיף לנסח את ההחלטה כך שלעובד יהיה אינטרס אישי ליישם אותה. אם מצליחים לעשות זאת שני הסעיפים הראשונים כמעט מאבדים את ערכן. אין צורך בתרגום ההחלטה למטרה ואין צורך בחלוקת תחומי סמכות ואחריות, העובד ימלא את בקשתך מרצונו. בחזרה לדוגמה שלנו, מה היה קורה אילו ראש אט״ל היה מנסח את הפקודה כך?: ״לאור המצב הביטחוני על כל קצין לשאת נשק אישי עד להודעה חדשה. בתור קצינים עליכם להבטיח את ביטחונכם האישי וביטחון הסובבים אתכם, יחד נצליח לייצר אפקט הרתעה ויכולת מענה מהיר נגד הטרור. בחודשיים הקרובים בלבד כל המעוניין זכאי לעשות רישיון לאקדח בתהליך מוזל ומזורז. מי שירשם יעבור הכשרה פרקטית על חשבון שעות הפעילות".
מוזמנים לחלוק עליי או להוסיף טיפים נוספים בתגובות!
* סיפור אמיתי: באתי למטווח במטרה לאפס את הנשק ואפילו הדפסתי בבית איפוסון. מפקד המטווח אמר לי שלא יהיה זמן והוא לא רוצה לעכב את כולם אז ביקשתי שאם יהיה זמן פנוי בזמן שמחכים לרדת החשיכה (בשביל מטווחי הלילה) יאפשרו לי לאפס. אכן היה זמן פנוי ופניתי שוב למפקד המטווח "אי אפשר" הוא ענה לי, "תאמין לי גם אני רוצה לאפס את הנשק האישי שלי, אך מטעמי בטיחות לא קיבלתי אישור לזה“, הוא אמר בזמן שטווח בפחיות באקדח של אחד הנוכחים 🙂


