עתודה אקדמית – סרט רע

סבלתי חברתית באוניברסיטה, לא היו איתי הרבה עתודאים – הייתי בן 18 כשכולם היו יותר מבוגרים ממני, החברים היחידים שלי היו עתודאים.

אפילו הניסיון המקצועי לא היה כזה חשוב, בסופו של דבר בחרתי להחליף תחום כשהשתחררתי מהצבא (והצלחתי בו מאוד), אבל כל הניסיון הצבאי בקושי עזר לי בזה.

ההפסד הכספי בעלות אלטרנטיבית לעומת עבודה באזרחות הוא עצום, מי שמנסה לחסוך כסף על התואר בסוף יוצא מופסד, כמישהו שבא ממשפחה עם לא הרבה אמצעים זה כואב.

בה"ד 1 היה חוויה ממש מחורבנת עבורי, שנאתי כמעט את כל האנשים שהיו איתי שם – הבינוניות וחוסר האינטיליגנציה מטריפים.

כל מה שקשור ללוגיסטיקה היה על הפנים, המשרדים עלובים, האוכל מזעזע.

העובדה שכבנאדם מבוגר אתה צריך לחיות בפחד שאיזה שוטר צבאי או רס"ר יטפל אליך בגלל איזה עבירת משמעת מטופשת היא מבאסת

בסופו של דבר הכי כואב לי זה שבזבזתי את השנים הכי טובות שלי על המערכת הצבאית, כשזה ברור לי לגמרי שלמערכת הצבאית לא היה אכפת ממני בכלל – בסופו של דבר חוזה העתודה זה החוזה היחיד בישראל שבו אפשר לשים אותך בכלא אם אתה מסרב להמשיך לעבוד (נשים בצד את שלושת שנות שירות החובה שהם מקרה אחר). מדובר על עבדות בלתי חוקתית. בחיי שהייתי מעדיף לטייל ולעבוד בהייטק במקום להיות בקבע או להיות סטודנט בגיל 18 שלא יכול לצאת עם סטודנטיות אחרות כי כולן יותר מבוגרות ממנו. אל תעשו את הטעות שלי.